ליאת, אני לא רואה בעין שמאל...

לפני 15 שנה, עזרתי לפלג בן זוגי, לקבל החלטה להיות עצמאי. במשך כל השנים האלה אני עוזרת לו מאחורי הקלעים בכל נושא הכספים ועובדת כשכירה, כי אי אפשר 2 עצמאים במשק בית אחד, חשוב שתהיה משכורת אחת שנכנסת. אבל תמיד ידעתי בתוך תוכי שגם אני אהיה עצמאית, שמתי לי יעד, גיל 50.

שנתיים אחורה מהיום: עומר הבן הצעיר, בן 12 , דביר הבן הבכור, סיים לימודים והתגייס ליחידה מובחרת. הגענו לרגע שכולם מחכים לו, הילדים גדולים, לא צריך בייביסיטר כל פעם שיוצאים לבלות. עכשיו הגיע הזמן להשקיע גם קצת בעצמנו, צלחנו את 20 שנות הנישואין הראשונות, בהצלחה רבה ואהבה שרק גדלה וגדלה.

ערב אחד פלג מגיע אחרי העבודה ואומר לי: "אני לא מצליח לראות אותך בעין שמאל." הבנו שמשהו אינו כשורה.

פלג הלך לרופאת עיניים שאמרה לו "אני רואה בעיה בראייה שלך", והמליצה לעשות בדיקת סי. טי.

פלג בביה"ח, אני בעבודה, והוא מתקשר ואומר לי: "את שומעת, מצאו לי גידול בגודל של 3 ס"מ במוח, שיושב על עצב הראייה וסביר להניח שהוא שפיר".

עזבתי הכל וטסתי לביה"ח כשאני חושבת לעצמי, אופטימית שכמותי, טוב זה שפיר, יוציאו את הגידול הארור בניתוח, תקופת החלמה קצרה ופלג חוזר לעניינים, זה היה ביום חמישי. פלג התאשפז ונכנס לניתוח כבר ביום ראשון על הבוקר, לא רצו לחכות כי זה מהסוג שגדל מהר. יומיים לפני הניתוח, ערכנו ליל סדר "רומנטי" בביה"ח, מדברים עם הרופאים ומנסים לדלות כל מידע לקראת הניתוח. מנסים להבין לקראת מה אנו הולכים, הרגשה שהשמיים נופלים עלינו ברגע אחד.

דיברנו הרבה על הפחדים ,פחד שהוא ימות (בלילה פלג לא נרדם ועבר על כל בתי הקברות באזור), פחד שיפגעו לו בזיכרון והוא לא יזכור אותי ואת הילדים, פחד שיאבד את הראייה, פחד שלא יוכל לחזור לעבודה מלאה ועוד תרחישים מפחידים אחרים. נוגעים לו ב"מחשב" של הגוף... המוח!

הרגשת חוסר אונים, כי אין לנו הרבה מה לעשות מלבד לסמוך על הרופאים שהם יודעים מה הם עושים.

בוקר יום ראשון הגיע, שעה 07:00, פלג נכנס לניתוח ואנחנו מחכים בחוץ. עומר הבן הצעיר החליט להישאר בבית וביקש שנעדכן אותו כשהניתוח יסתיים. עוברת עוד שעה, ועוד שעה, 3 שעות, אף אחד לא יוצא אלינו. 5 שעות, המחשבות רצות בראש ואני מתפללת שרק יחזירו לי את פלג שאני מכירה ואוהבת, מקווה שיוכל להזיז ידיים ורגליים, שיזהה אותי ואת הילדים ושיחזור לראות בעין. חושבת האם יוכל לחזור לעבודה ומשתדלת לא לחשוב על הכי גרוע, כי הוא בידיים של הד"ר הכי טוב בארץ. אופטימית זוכרים?

פפ5452 - שעה 16:17 - עדיין בניתוח.

לאחר 8 שעות של המתנה מורטת עצבים, יוצא אלינו המנתח ומדווח לנו שהוציאו לפלג גידול בגודל 6 ס"מ, פי 2 ממה שראו ב סי. טי. ושנותר עכשיו רק לסגור אותו. נאלצו לכרות לו את חוש הריח כדי להציל את העין. איך אמר הרופא? "הגידול ישב על עצב הראייה והפך מספגטי לפטוצ'יני". אמרתי לעצמי טוב מה זה לסגור? שעה שעתיים.. העבודה הגדולה הסתיימה... ראינו את פלג אחרי 12 שעות של ניתוח...

פפ5452 - שעה 19:02 - סוף סוף בהתאוששות.

בחדר ההתאוששות, הרופא בדק שפלג מזיז ידיים ורגליים והכי חשוב מדבר ומזהה אותנו. ההתרגשות הייתה גדולה.

למחרת הניתוח, בטיפול נמרץ בדקו האם הוא זוכר ויודע לכתוב, הדבר הראשון שהוא כתב "ליאת בחוץ?" וכשנכנסתי הוא הסתכל אליי בעיניים דומעות וכתב "אני אוהב אותך". זה היה מבחינתו ניצחון שהניתוח הצליח ושהתרחישים עליהם עברנו אתמול לא קרו. הוא זוכר אותי ויודע מי אני. כאן ידעתי בוודאות שקיבלתי את פלג שלי בחזרה.

באותו זמן, דביר נמצא באחד הקורסים הקשים בצבא, מנסה לשמור על סוג של שגרה, אבל עם מועקה מאוד גדולה ובעיה ביציאות הביתה להיות עם אבא שלו. הוא הבטיח לעצמו ולמפקדים בקורס שלו שלמרות הקושי, הוא יוכיח להם שהוא יסיים את הקורס בהצטיינות.

שבועיים מורטי עצבים של אשפוז, שינה בביה"ח בלילות שאם חס וחלילה מצבו יתדרדר, אני אהיה שם.

היו עליות וירידות, כניסה ויציאה מטיפול נמרץ ושוב ניתוח של 4 שעות. כל הזמן הזה צריכה להיות חזקה, להכיל את פלג ומצבו הבריאותי והמנטלי החדש, לשמור על הבנים ועליי מבחינה נפשית (הרבה שיחות), להמשיך לעבוד בין לבין, ולהמשיך את לימודי התואר השני שלי ולהחזיק בית.

החזרה לשגרה חלקית לקחה 3 חודשים, אחריהם חזר לאט לאט לעבודה. הי, קיבלתי בעל ללא חוש ריח אך רגיש יותר... ונכון לעכשיו, אני מפרנסת יחידה. ללא העזרה שקיבלנו מהמשפחות שלנו, לא היינו שורדים מבחינה כלכלית.

כמו שדביר הבטיח למפקדיו, הוא סיים את הקורס כחניך מצטיין. הילד תותח.

אמרתי לעצמי, טוב, הרע מאחורינו, חזרנו לשגרה מסוימת, פלג חזר לתפקד חלקית, דביר נמצא ביחידה שכל כך אהב, עומר חזר לבית עם שני הורים, ואני הצלחתי, עם כל הבלאגן, לשמור על מקום עבודתי.

שבועיים עוברים, המנכ"ל החדש קורא לי, תשמעי החלטנו על שינויים ארגוניים, אנחנו נאלצים להיפרד ממך, במילים אחרות... את מפוטרת. כמובן שהייתי בשוק וכמובן מאוד פגועה. הרי כ"כ התחשבו ודאגו בתקופה שעברנו מה קרה?

זוכרים את השגרה שחיפשתי, את השקט הנפשי... אחרי 3 שנים במקום, עם אנשים שכ"כ אהבתי, מקום בו בניתי מחלקה לתפארת, מצאתי את עצמי שוב מחפשת את מקום העבודה הבא שלי. שוב לעדכן קו"ח, לעשות הכנה לראיון, למכור את עצמי, יש הרבה "לא", גם מהצד שלי וגם מהצד שלהם. הייתי בתפקיד בכיר והיה קשה יותר למצוא משרות מתאימות. הייתי בטוחה שאמצא את המקום הבא... אופטימית ללא תקנה זוכרים?

ואז הגיעה גברת קורונה ושוב טרפה את הקלפים. הכל עצר! נכנסים לסגר. אין משרות פנויות, ההפך, הכל קפא, הרבה מפוטרים. על כל משרה מאות מועמדים והתחלתי לשאול את עצמי מה אני עושה עכשיו?

התחלתי לשתף ברשת את מה שאני עוברת, טיפים ואת תהליך חיפוש העבודה שלי. נגעתי באנשים והתחלתי להתאהב בכתיבה. את עיקר הכתיבה שלי השקעתי ב Linkedin ו Facebook לקחתי קורסים והתמקצעתי בתחומים שונים. לא וויתרתי וסיימתי את התואר השני שלי בהצלחה רבה.

אחרי שנה וחצי של תהפוכות אישיות ומשפחתיות, בתוספת הקורונה, הגעתי למסקנה שחיים רק פעם אחת ואין לי מה לחכות יותר אלא לעשות את מה שאני אוהבת ומאמינה בו. כנראה הייתה סיבה שקיבלתי כ"כ הרבה "לא" וגם ככה במקום העבודה האחרון שלי לא ממש נתנו לי להתקדם וכל הזמן דכאו את היוזמות שלי (בחצי שנה האחרונה כבר לא ממש נהניתי להגיע לעבודה).

הקורונה הביאה איתה חוקי עבודה חדשים ומשרת מנהלת משאבי אנוש שכ"כ חיכיתי לה לא נראתה באופק, לפחות לא במשרה מלאה. החלום שלי להיות עצמאית התחיל לדגדג, היה לי המון זמן לחשוב וכמובן שזאת, תוך אמונה ותמיכה מהמשפחה והחברים. בנוסף, הקפתי את עצמי באנשי מקצוע שמאמינים בי וביכולות שלי. הגעתי להחלטה: עכשיו הגיע תורי! אין מה לחכות לגיל 50.

אנשים אומרים לי, את אמיצה! דווקא עכשיו, בתקופה כזאת כאשר לעצמאים כמעט אין זכויות ועסקים רבים נסגרים.

אני עונה להם, הם יבואו אליי כי אני מביאה את ליאת!

היום אני מתעסקת בכל התחומים שאני אוהבת, כמנהלת משאבי אנוש, כיועצת ארגונית, כמנטורית ויועצת קריירה. עצמאית להחליט עם איזה ארגון לעבוד, אני קובעת את היקף העסקה, יכולה לעבוד בכל התחומים שאני אוהבת ובכמה פרויקטים במקביל.

יש גם ימים פחות טובים, שמביאים להרהורים, האם אני עושה את הצעד הנכון. והקול שקורא לי לחזור להיות שכירה במשרה מלאה. ואז אני נזכרת שאני נמצאת בסוג של מסע לעבר הגשמת הייעוד שלי: לעזור לאנשים וארגונים לצלוח את האתגר או השינוי בפניהם הם עומדים, ביחד, בשיתוף, תוך כדי תהליך. תאמינו בעצמכם, גם אתם יכולים!

כן, זה מצריך הרבה עבודה קשה ולמידה והכי חשוב סבלנות. תמיד מזכירה לעצמי ליהנות מהדרך, ללמוד תחומים חדשים, לפגוש אנשים חדשים ומעניינים, להתרחק מאנשים עם אנרגיות שליליות ולחבק לחיקי את אלה המאמינים בי ורוצים בהצלחתי וכן לצאת מאזור הנוחות ולהתנסות בדברים ופרויקטים חדשים.

פלג, בן זוגי, חזר לעבודה מלאה ומרגיש טוב. אני קיבלתי את אהובי בחזרה, עם הרבה תמיכה ואמונה בדרך החדשה שלי.

אחרי התקופה המאתגרת שעברתי, שמחה להציג את הניצחון הקטן שלי, מזמינה אתכם לבקר באתר שלי.

בוחרת כרגיל באופטימיות ובטוחה בהצלחה במסע שלי. שנת 2021 מצפה ומחכה להפתעות שיש לך לתת לי.